חן שדמי
אל היוגה, הגעתי לגמרי במקרה, בגיל 16. אחרי 15 שנות אימון, אני יודעת להעיד כי אומנם במקרה, אך לא בטעות. התרגול עצמו הפך לבית, מרחב שלם בו מתנהלים חיים. עד אותו רגע בו עליתי לראשונה על המזרון, חיי התנהלו מהצוואר מעלה, בהתכחשות מוחלטת למכשיר שסחב את אותו ראש כבד וטרוד. היוגה הציגה את עצמי בפני. לראשונה למדתי להכיר את איכות התנועה של גופי, את חוזקו וגמישותו ואת חוסר-יציבותו. האימון הכריח אותי להתבונן לעומק ביתרונות ובחסרונות. ובשלב מתקדם יותר, להפסיק לראות אותם ככאלו, אלא כחלק מתהליך. היוגה עזרה לי לבנות יציבות שתמיד חסרה לי, וכיצד לא להתפרק לחלוטין כאשר נחלשה לפרקים. ברגעים עוצמתיים במיוחד זכיתי לחוות כיצד חלק מהותי מבניית יציבות הוא לדעת כיצד ליפול בבטחה, כי תמיד יהיו נפילות. האימון, מהווה עבורי מקום בטוח של הרפיה, שקט והתבוננות, גם שהנפש סוערת. החזרה אל המזרון יום אחר יום (או פחות כאשר החיים אינם מאפשרים) היא כמיהה בלתי-פוסקת, לא אל שהיה או שיהיה, אלא אל אותה איכות שנוצרת מעצם התרגול עצמו.